Search

נסיעה לקצרין

Updated: May 7, 2018


אתמול גיליתי ש:

1. הארץ שלנו בעצם ענקית(קצרין נורא רחוקה מתל אביב)

2. המילה "זֶבֶל" היא למעשה שם תואר(ולא שם עצם, כפי שבטעות לימדו אותי).

מֵיזַם נפלא של שח"ם (ארגון השחקנים בישראל) נקרא: "תרבות בַּפֶּריפֶרְיָה",

במסגרתו נשלחתי לקצרין כדי להעביר שם סדנא שלי המשלבת את 2 הכובעים המקצועיים שלראשי: מאמנת הוליסטית ושחקנית.

נהג המונית תיאם איתי שעת יציאה. ביקשתי לצאת מוקדם יותר כדי להגיע מעט לִפְנֵי- לעשות פּיפּי, לשתות משהו. הוא הבטיח שיהיה בסדר ואני, כְּדרכּה של אישה מאמינה, האמנתי שאכן בסדר יהיה...

עליתי על המונית כּוּלִי מְכוּוֶנֶת לְשׂמֵח את הפריפריה. נהג: אַת נותנת להם מקסי-מום 40 דקות! אני חייב להיות בתל אביב לפני עשר!

אני: אבל עוד לא יצאנו מתל אביב...

נהג: לא משנה. זה סתם. גם כל אלה שהופיעו שם לפנייך נתנו מקסי-מום 40 דקות. אין מה לעשות איתם! יש שם בסה"כ איזה 10 אנשים בקהל.

אני: אז מה? לעשרה אנשים לא מגיע?...

המבט שלו לא מרוצֶה. הוא כבר מבין שיושבת במושב האחורי מישהי בעייתית והמישהי הזאת- אני, כבר נעשית מודאגת מהמבַּט. הדרך ארוכה, אני צריכה אותו רגוע, נסיעה בטוחה, אוירה נינוחה...

אני: תשמע, אני ארגיש את הקהל. אם הם לא יהיו מרוצים, נקצר...

החנופָּה שלי מרגיעה קצת את המבט.

רֶכֶב משטרתי עוקף אותנו עם צ'קלקה כחולה:

נהג: תִראי איז זבל! זה סתם! הם רק רוצים לעקוף! זְבָלִים... זה ערבים. משמר הגבול. זבלים. זה נהיגה של ערבים! שלא תחשבי שאני ימני. להיפך. אבל זה נהיגה של ערבים. המשמר הגבול זה ערבים. זְבָלִים!

אני מנסָה להבין מי מנהל לי את הבְּחִילָה- האנרגיה הענוגה שמצית בי הנהג, או 140 הקמ"ש הניבּטים אֵלַי מהספידומטר.

נהג: שונא שנותנים לי נסיעות כאלה ארוכות. הִנֶה, הִנֶה, תִראי עוד זֶבֶל שנדבק אלי מאחורה. זה רק ערבי. אני אומר לך. הם חושבים שמגיע להם הכל. אמרתי לך שאני לא ימני! זבל הבִּיבִּי הזה. אם כבר, אז בֶּנֶט. ליברמן הכי חכם, אני הצבעתי הרצוג, זבל ההרצוג הזה. הכי טוב יאיר לפיד!

הטלפון שלו מצלצל.

נהג: יא זבל! מה העניינים? מה? ככה אמר לך? איזה זבל! אני מפונק? זבל!

מְסַפְּרִים שהעלִיָה לקצרין ממש יפה. בַּאור היא כנראה יפה. עכשיו כבר חושך והבֶּטֶן שלי רק חווה את העיקולים במהירות של 140 קמ"ש.

מגיעים. ברוך השם. הדרך הלוך הסתיימה כשכל האיברים שלי עלַי. יש אלוהים.

האחראית על התַרְבּוּת מבקשת להזכיר שזה מפגש מאוד מצומצם. בדר"כ מגיעים 10 משתתפים והפעם יגיעו בערך 20.

נהג: יאללה, תעלי מהר על הבמה. לא יותר מ-40 דקות ואנחנו עפים מִפה.

אני בוחרת להתחיל מיד, לא להרגיז אותו. מוותרת על הקפה ועולה על הבמה.

הוא מתיישב ממש מולי ומוציא את הסנדויץ' טוּנָה. הוא גם הספיק להכין לעצמו כוס קפה.

הקהל נהדר. משתף פעולה, קשוב, צוחק. תענוג. לרגע שוכחת שיש גם דרך חזרה.

אני מסיימת והוא מְזרֵז

אנשים ניגשים להחמיא והוא כבר כועס:

נהג: נו! בואי כבר! יש דרך ארוכה!

אני נכנסת למונית. מלאה רגשות אשם. לא סיימתי אחרי 40 דקות, הוא בטח כועס.

נהג: איזה זבל המנהלת הזאת שלהם...

אני: לָמה? היא כזאת עדינה, מה היא עשתה?

נהג: 20 משתתפים היא אומרת לך. זבל. שקרנית. אני יודע לזהות אנשים כאלה זבל. ישר ראיתי עליה.

אני: אבל היו 18

נהג: 18 זה לא 20. זבל, שקרנית.

עכשיו אנחנו כבר נוסעים על הבַּמְפֶּרִים שמפרידים בין הנתיבים. 140 קמ"ש על בַּמְפֶּרִים.

אני מנסה לרכך קצת את האוירה וּלהבטיח את שובי בשלום. מתעניינת בַּילדים, בַּאישה, איזה אוכל הוא אוהב לאכול. זה מתחיל טוב. אני אופטימית. הוא אוכל בריא. מקפיד מאוד לא לגעת בשומנים וסוכרים ורגע אחד נוסף, הוא כבר מקלל גם את הכולסטרול הזבל הזה ואת המפקדים בצבא, כולם זבלים.

אני שוב מנסה לרכך:

אני: נכון שאִם נוסעים מִכּאן ישר, מגיעים לנהלל?

נהג: נהלל? נהלל זה משה דיין! זבל.

עוברים ליד כפר הנוער שְפֶיָה. הוא חי שם מסתבר מגיל 14 ועבד בַּשדות ועשה חקלאות והעֵינַייִם נוצצות לו כשהוא מדבר על הפנימייה ועל עבודת האדמה.

ואני פתאום מבינה!

אני מבינה שבַּחוויה הטובה של נעוריו היה המון זבל. זבל ששִיבֵּח והֵייטיב את האדמה והצמיח קולורבי, כרובית ודלעת גם, וּבשבילו "זבל"- זו מילה של חיבה ואולי אפילו אהבה.

כי כל חקלאי יודע ששום דבר לא יצמח אִם לא יְזַבֵּל בְּאהבה.

אנחנו מגיעים קצת לפני השעה עשר לתל אביב. אני יורדת מהמונית וּמרגישה שמישהו כאן העשיר לי את השׂפָה.

אני כותבת ווטסאפ לַבֵּן החייל שלי:

"מה נשמע, יָא זֶבֶל"??

וּמוחקת מיד.

הוא למד בעירוני ד' ושם לא למדו שזֶבֶל זו מילה של אהבה.

הבלוג של יעל

עיצוב ובניית אתר סטודיו 84 זברות