לְג'וליה היה תַּבְּלוּל על העין והוא היה יפה כמו יהלום.
לג'וליה היה שיער ארוך בצבע שוקולד שהיה מגולגל סְביב עצמו אולי מאה פעמים, אולי מאתיים.
רציתי להיות יפה כמו ג'וליה ולא כמו אף אחת מדמויות האגדות.
חלמתי להיות בדיוק כמו ג'וליה כשאגדל: שיער שוקולד חלק וארוך, קִטנת-קומה עם טוּסִיק ממש ממש גדול, תַּבְּלוּל על העין ושיניים צחורות.
חלמתי להיות בדיוק כמו ג'וליה עם דלי מלא מים וסבון וּסמרטוט ענק בתוכו. רציתי לשאת את הדלי בְּיָדַי כלפי מעלה וּבְהֵינֶף לשפוך את תכולתו על הרצפה ואז ללפות את המגב בשתי ידי ובתנועות ריקודיות וטוסיק מתנדנד לשלוט במים ולגרוף אותם היישר אל עבר הנקב שמוביל אל הצינור הקטן שיוצא מן המרפסת אל החוץ.
רציתי לדבֵּר כמו ג'וליה, מילים בעברית שנשמעות כמו שפה אחרת, רחוקה
ולצחוק בדיוק כמוה, בצליל מתגלגל ושיניים לבנות.
ג'וליה אהבה להשאר אצלינו בבית גם אחרי שהדיף ניחוחות של נקיון. לפעמים הלכה איתי לראות סרט הודי בְּקולנוע שרון ואז ראיתי איך תַּבּלוּל מזיל דמעות. בדרך חזרה היתה מספרת לי את הגירסה שלה לסרט שראינו, כי אני הייתי עוד ילדה קטנה ולא ידעתי לקרא וג'וליה היתה גדולה וגם עדיין לא ידעה.
לג'וליה היה חבר, קראו לו אלי והוא היה יפה כמו פָארִיד אֶל עַטְרַש. לכן היו לה בארנק שתי תמונות- אחת של אלי ואחת של פאריד. אני דווקא חשבתי שאלי עולה ביופיו על פאריד, אבל שתקתי.
לאלי לא היה עניין רב בְּגיוס לצבא ולכן היה קשה למצא אותו. לפעמים יָשַן בבית של ג'וליה, לפעמים אצל שכנים, אבל...סוף עָרִיק לבית הסוהר, ואז התחילו הגעגועים ובעקבותיהם המכתבים.
אלי כתב מכתבי-אהבה מהכלא הצבאי ואמא היתה מקריאה אותם לג'וליה הַבּוֹכִיָה. אחר-כך לקחה אמא בלוק-כתיבה עם דפים דקים שנראו כמו מֶשִי, התיישבה ליד השולחן העגול שֶבַּהוֹל, לידה ג'וליה, אחותי ואני. ג'וליה היתה עוצמת עיניה ומתחילה להכתיב במילים של שבת: "אלי, אהוב ליבי היקר והיפה, מתגעגעת אני אליך כמו הציפור שמתגעגעת לַקֵן. יָפֶה אתה כמו מלאך מהשמיים והשערות שלך יפות כמו העלים על העץ שליד הבית של דודה רִיקָה. אני מקווה שאתה לא עצוב כמו שאני עצובה בלעדיך ומחכה שתבוא אֵלַי ונלך לראות סרט עם פאריד אל עטרש. באהבה, ג'וליה". בשלב הזה העבירה אמא את הבלוק לידיה של אחותי שהיטיבה לצייר. ג'וליה נתנה הוראות:"פה תציירי ציפור ליד קן עם ביצים, פה תציירי עץ עם עלים יפים, שֶמֶש- פה למעלה בצד ופיות קטנות עם כנפיים מסביב. פה תשאירי לי מקום..." בשלב זה הוציאה מהארנק ליפסטיק אדום, מַשְחָה אותו על שפתיה ונישקה את הדף. תוֹרִי הגיע לתרום את חלקי למאמץ המלחמתי! רצתי אל קופסת הַפְּרָאסִים שלי- מדבקות קטנות שאספתי אחת לאחת והיו יקרות לליבי יותר מכל צעצוע שהיה לי. נתתי לג'וליה לבחור את המדבקה האהובה עליה ביותר והדבקתי אותה בְּתחתית הדף, בדיוק ליד הנשיקה. אמא הכניסה את הדף הכתוב והמקושט להפליא אל תוך המעטפה, הדביקה בּוּל, רשמה את שמו המלא של אֵלִי ואת מספר הדואר הצבאי של בית הסוהר ומעברה השני של המעטפה רשמה:"יפה סלוצקי, רח' הנוטע 7, נתניה". ג'וליה יצאה איתי אל עבר בית הדואר, נַשְקָה לַמעטפה וְשִלְשְלָה אותה לתוך התיבה.
שבוע של מתח עבר עלינו. אחותי ואני, נדמה שגם אמא שלנו, היינו נסערות מהרומן הרומנטי לא פחות מג'וליה. יום חמישי. ג'וליה כבר חסרת סבלנות עד כי אפילו את שִיניה הצחורות קשה לראות. אני על המרפסת בתפקיד "המודיע". הדוור מגיע והכוח הנשי- ג'וליה, אמא, אחותי ואני נזעקות אל חדר המדרגות. תוך שניות אנחנו מקיפות את הדוור וממתינות שיפקוד את התיבה הפרטית שלנו. הוא מביט בנו באשמה וסופק כפיו, אולי מחר... יום שישי. אחותי עדיין בבית הספר, אמא חוזרת איתי מטיול הכיתה שלי בו שימשה כמלווה. אנחנו נכנסות צוהלות הביתה ואבא, בפנים זעופים מתהלך הלוך ושוב בחדר האורחים. אמא שואלת בבהלה:"מה קרה"??? אבא עונה לה משהו בסגנון:"דֶה קִינְדֶער פָרְשְטֵיין" (המשפט היחיד באידיש בבית שלנו ומשמעו שההורים ממש לא מעוניינים בכך שנבין על מה הם מדברים...). אמא זורקת לעברי:"לכי להכין שעורים", למרות שלא היו לי. דקה מאוחר יותר אוזן ימין שלי הופכת חלק בלתי נפרד מדלת חדרי:
אבא: יש אולי משהו שהייתְ רוצָה לספר לי?
אמא: מה זאת אומרת? על מה אתה מדבר??? אבא: אני לא יודע, אבל אַת בטח יודעת. אני מבין שאת מאוד עסוקה בזמן האחרון, ממש לא משעמם לך, הָה?... אף פעם לא שמעתי את הקול של אבא עצוב כל-כך. המשפטים שאמר היו דומים כמעט במאה אחוזים למשפטים שהמורה אורה אמרה כשמאוד כעסה על אחד התלמידים, אבל הקול של אבא היה עכשיו הרבה יותר דומה לקול של אורי כשביקש לצאת מהכיתה אחרי שבָּרַח לו פִּיפִּי בַּתחתונים. אבא: כמה זמן יש לך את המאהב הזה? אמא: מהההה???- אני שומעת את אמא פוערת עיניים- על מה אתה מדבר?...
אבא: החלטת ללכת על חייל, מה? אֵלִי, ד.צ:1860 . לזה לא ציפיתי ממך!
יום ראשון. למען שלום-בית בין הורַי נאלצת ג'וליה לפתוח את המעטפה אל מול פְּנֵי אבִי ולחשוף אותו לַרומן הסודי שלה. בַּשבועות הבאים מורחב "מעגל הנשים" שלנו. ליד השולחן העגול יושבים ג'וליה, אחותי, אני, אמא ואבא וכותבים מכתבים לְאֵלִי.
Comments