הייתי חסרת ניסיון בארועים מסוג זה. הוטל עלי לעניין את כל טווח הגילאים בו זמנית, אבל ייצר ההישרדות שלי לא איפשר להרים ידיים והתחלתי עם משחקי תיאטרון.

התרגיל הראשון היה "תרגיל מַרְאָה". בתרגיל הזה מסתדרים בזוגות, כשאחד מבני הזוג מייצג את האדם העומד לפני המראה ומולו עומד בן הזוג המייצג את הדמות שניבטת מהמראה ואמור לחקות את תנועותיו במדוייק, עד כי אדם שיכנס פתאום לחדר לא יידע לזהות מי הדמות ומי ההשתקפות שלה.

כאן נגלה לי הפלא הגדול: ככל שהילדים היו צעירים יותר, כך גדלה היצירתיות שלהם. הם עשו פרצופים מצחיקים מול המראה, "כאילו" צחצחו שיניים, הסתרקו, גירדו באוזן, פָּלוּ כּינים- אינסוף רעיונות, ואִילו הילדים הגדולים עמדו נבוכים, כמעט לא נשמו מרוב לחץ ופשוט לא הצליחו להמציא אף תנועה, לא הצליחו לייצר אף רעיון. כלום.

התופעה הזו חזרה על עצמה גם כשהצעתי תרגילים נוספים, ואז הבנתי!

הבנתי בעצב גדול שהפער הזה לא נובע כמובן מִכּך שתָּאֵי-יצירתיות מתים ככל שהילד מתבגר, אלא מדובר במסרים חברתיים שאנחנו ה"בוגרים" מעבירים לילדים: לשחק- זה עניין לילדים, מבוגרים שמשחקים הם אינפנטלים, לא אחראים ולא אינטליגנטים. לכן, מן הראוי לחנוק את ייצר המשחק שבך מוקדם ככל הניתן, ויפה שעה אחת קודם!

 

אז איך הגענו לדימוי השלילי הזה בנוגע לשעשוע ומשחק??

בחרתי לקחת כמה צעדים אחורה, כדי לבדוק את העניין וללמוד מדוע אנחנו מגבילים את הלגיטימציה לשחק לגיל מסויים, למה ילדים כן ומבוגרים לא?...

​

אתחיל בקמצוץ היסטוריה לגבי המושג "ילד":

עד המאה ה-17 לא היתה הבחנה בין ילד למבוגר. יש לכך עדויות רבות, כמו ציורים מתקופות מוקדמות, בהם צוירו הילדים כמבוגרים קטני-קומה, ללא איפיון נוסף.

​

בשלהי המאה ה-17 המילה "ילד" לא הגדירה אדם עול-ימים, אלא הבחינה מעמדית בין אדם לאדם. BOY היה משרת, שוליה או כל בן מעמד נחות יותר, בלי קשר לגיל הביולוגי שלו. למען האמת, גם הרבה יותר מאוחר יש עדיין שרידים להתייחסות המעמדית הזו. בתקופת העבדות באמריקה BOY היה הכינוי לעבד שחור, בצרפת המילה "גַּרְסוֹ" היא דו-משמעית, גם ילד\נער וגם מלצר ובגרמניה "פְרוֹלַייְן" משמעה נערה וגם משרתת.

​

נחזור לתקופה ההיא שלפני המאה ה-17. מחקרים מגלים לנו שהסיבה לתמותת התינוקות הגבוהה באותן שנים לא נבעה מתנאי המחייה הירודים- תזונה לקויה, הגיינה ירודה והיעדר חיסונים. אם אלו היו הגורמים, העלייה בתוחלת החיים של התינוקות היתה אמורה לבוא בעקבות שינוי תנאי החיים, אך החוקרים מצאו שהירידה בתמותה באה עם הופעת המושג "ילד" בתרבות המערבית וכתוצאה מההתייחסות ומההבנה של מושג ה"ילד", הוא הצליח לשרוד טוב יותר.

חוקרת בְּשֵם בָּאדִינְטֶר סיכמה: "לא משום שהילדים מתו כזבובים נמנעו אימותיהם מלהתעניין בהם, אלא אדרבא, מפני שאימותיהם לא התעניינו בהם, מתו ילדים רבים כל-כך".

​

חוסר הרגישות לצרכים של התינוק, שעבורנו כיום הוא בלתי נתפס, בא לידי ביטוי קיצוני אפילו בגישה הפיזית לתינוק.כדי להגן עליו מפני חיות הבית, פשוט תלו אותו על וו בקיר. את התינוק שרק נולד שלחו אל המינקת בעגלה לא מוגנת מפני הקור, הרוחות והגשמים. זאת אומרת, לא הצליחו להבחין בין צרכים של תינוק לבין אלו של מבוגר.

התינוקות ששרדו את תקופת הינקות הפכו לילדים שחוו חוסר התייחסות לעצם היותם ילדים. ניתן להסיק זאת בין היתר מספרים, יומנים ויצירות אמנות מאותה תקופה אשר עולה מהם תיעוד של מבוגרים וילדים המבלים יחד את זמנם הפנוי ומשחקים באותם משחקים. זה נשמע אולי לא רע, כמעט אידילי: הורים וילדים מבלים זמנם יחדיו! אבל לא ממש...

הַכְּנִיסָה לעולם המבוגרים התקיימה ברגע שלא היתה תלות פיזית במינקת. למעשה, מרגע זה, כשהילדים ממש פיצפונים, התקיים שיתוף-פעולה מלא בין המבוגרים לילדים בכל תחומי החיים. בגיל צעיר ביותר נשלחו לעבוד כשוליות אצל בעלי מקצוע, כדי שיוכלו להשתלב באופן יעיל בחיי הקהילה. המושג "חברת ילדים" כלל לא היה קיים. הילדים והמבוגרים עבדו יחד, בילו יחד, הילדים נחשפו לבידור ולתכנים של מבוגרים ללא כל סלקציה ואף יַשְנוּ יחד, על כל המשתמע.

 

המאה ה-17 היא צומת משמעותי בהתפתחות המושג "ילד". ניתן לראות זאת ביצירה האמנותית שבה הילד הובחן לראשונה בלבושו ובמשחקים שלו.

במאה ה-17 התחילה התייחסות לַפַּן הפסיכולוגי והמוסרי והגישה המחנכת נכנסה לתמונה.

במאה ה-20 כבר השתנה לגמרי מאזן הכוחות! לא רק שהילד קיבל לגיטימציה, זכויות משלו והתייחסות המתאימה רק לו, אלא שהמחצית השניה של המאה ה-20 הוגדרה כ"מאה של הנעורים", והיום אנו נותנים לַיַלְדוּת את המשקל הרב ביותר כמשפיעה על עיצוב האישיות והתנהלות חיינו כמבוגרים.

הפסיכולוגיה המודרנית שנולדה מתוך התיאוריות של פרויד, שמה את תקופת הילדות בראש סולם העדיפויות.

ההכרה בכך שלילד יש תכונות המייחדות אותו כילד, צרכים ושלבי התפתחות, הובילה ליוזמות אינסופיות הכוללות שיטות חינוך, רפואה, מבחני אינטליגנציה, הצגות, תוכניות טלוויזיה, חוגים וכמובן משחקים- כל אלו אך ורק למען הילדים!

מלני קליין התאימה את הטכניקה האנאליטית של פרויד לטיפול בילדים בכך שהמירה את השימוש באסוציאציות חופשיות לשימוש במשחק, בהנחה שיאפשר גישה לאזורים הבלתי מודעים שבנפש הילד.

ויניקוט, ממשיך דרכה של קליין, ניסה לרכך את הפרידה בין האם לתינוק באמצעות "אובייקט מעבר" (שמיכה, דובון, בובה). אובייקט המעבר מסמל עבור התינוק את האמא וּבְהֶקְשֶר אסוציאטיבי-יצירתי זה, שומר איתה על קשר גם כשפיזית היא לא נמצאת לידו. ויניקוט בעצם משתמש במשחק-דמיון על כל מרכיביו למטרה פסיכולוגית התפתחותית של הילד. דרך המשחק לומד הילד את המציאות הפנימית והחיצונית שלו ושל האחרים במשפחתו, בסביבתו ובתרבותו.

אז מהקצה האחד שהתאפיין בהתעלמות מוחלטת מקיום המושג "ילד", הגענו אל הקצה השני אשר שם את הטיפול בילד כגורם הדרמתי ביותר המשפיע על חייו כמבוגר מאושר ושלם עם עצמו.

 

כל זה נפלא ונהדר, אלא שמרוב התלהבות לקחו מאיתנו, המבוגרים, את "אוֹבְּייֶקְטֵי המעבַר" שלנו! הגישה המקדשת את שנותיו הראשונות של הילד, הזניחה את המבוגר על צרכיו היַלְדִייִם והבוגרים שאינם חשובים פחות להישרדותנו.

בימים הקדומים ההם, המשחק היה שייך לכולם. כלומר, היתה הכרה בערך שלו לעולם המבוגרים. בִּמקום לְטַפֵּח, לשדרג ולשלב את המשחק ואת היכולת לשחק בכל תחומי החיים שלנו, צמצמנו את הגבולות והגבלנו את המשחק בעיקר במשמעות שלו כ-GAME (פעילות מהנה עם מתכונת קבועה כמו משחקי ספורט, קלפים והימורים, משחקי מחשב, שחמט וכדו'). הזנחנו והֵדַרְנוּ את ה-PLAY שהוא למעשה יצירה ספונטאנית ומלאה דמיון.

לצד הסיבות שציינתי, אני מבקשת להוסיף את הבהלה וחוסר הנוחות שאנו פוגשים בהם לעיתים קרובות מידי ביחס אל אנשים ש"עפים עם הדמיון"... אלָא אם יש כתובת לאותו דמיון יצירתי, כלומר אם מדובר ביוצר מתחומי האמנות או בְּיָזַם הייטק שהדמיון הוא "כלי עבודה" עבורם, רבים מתייחסים אל המבוגר המשתעשע כ"לא רציני\ ילדותי\ טיפש\ דפוק בראש\ לא נורמאלי...", כאִילו יש איזה אִיוּם של חוסר גבולות ושיגעון.

אבל אפשר לראות באופן ברור במשחקי הדמיון של ילדים- בתוך החופש והיצירתיות יש חוקים והבדל ברור בין מציאות לדמיון. לילד ברור מתי הוא נמצא במרחב הפנטסטי והוא מסוגל לעבור למרחב המציאות בין-רגע (לעיתים הוא בוחר שלא לעשות זאת, אבל הוא בהחלט מודע להבדל).

אני יכולה להשוות זאת לעבודתו של שחקן בָּמה מקצועי. שחקן יכול להכניס עצמו למצבי-קיצון של רגש ודמויות שונות, אבל בניגוד לאדם שנמצא במצב פסיכוטי- השחקן מודע בה בעת לקהל ולפרטנרים שלו על הבמה ובתום ההצגה הוא מוריד איפור וחוזר לביתו ולמשפחתו.

ולכן...

אל לנו לפחד לקחת את חירות ושמחת המשחק והשעשוע ולהטמיע אותם בחיי היומיום שלנו!!!

אין שום סתירה בין שעשוע ומשחק לבין אינטליגנציה, רצינות והשגיות.

החיים יהיו שמחים יותר, גמישים, מתובלים בהומור ויצירתיים ככל שנרשה לעצמנו להניח

לַפָּחַד ולאמונות המגבילות ונסכים לשחק. כמה שיותר לשחק!