top of page

איך פרויד היה מעדיף להתייחס לַ"מי אני" שלי???

לא יכולתי לבחור, רציתי הכל: להיות זמרת, מורה, לשנות עולם. להיות שחקנית ופסיכולוגית, לוחמת זכויות אדם. לשמח ילדים עצובים ולתפור תחפושות לעניים, ולהצחיק, רציתי נורא להצחיק את העולם ולהצליח להרים לאנשים את השוליים של השפתיים ולהשיב להם חיוך שאבד.

רציתי הכל, וההורים לא גילו לי שחיים רק פעם אחת וגם לא שצריך להתמקד בחלום אחד, אז האמנתי שאפשר. ואז גדלתי והמשכתי להאמין וכבר היה מאוחר לגלות לי שלא כל-כך מקובל.

אז למדתי 3 שנים משחק ושיחקתי בהבימה, בתיאטרון חיפה, בתיאטרון באר שבע- דרמות שהביאו דמעות וגם קטרזיס כמו שרק תיאטרון יודע לעשות, וקומדיות שגרמו לקהל לצחוק ולאוורר את המצוקות. שיחקתי גם בתכניות טלויזיה כמו מוצ"ש וזהו-זה, הייתי יוס-הף וגם סילביה ב"סערה בכוס תה" ואהבתי כל רגע, ולא חשבתי שיש סתירה בכך שבמקביל למדתי טיפול באמצעות אמנויות והשלמתי תואר ראשון וגם שני ונהייתי מטפלת ומאמנת ובהמשך הוכשרתי להיות מדריכה של מאמנים, ובהמשך להמשך התעמקתי בלימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה...

לקליניקה שלי נכנסים אנשים מופלאים עם רצון לגדול ולפתור מצוקות וללמוד לשמוח גם כשהשמחה נראית רחוקה, ואף פעם לא ויתרתי על מקצוע זה ולא על מקצוע זה כי השחקנית שאני תורמת המון למטפלת, והמטפלת שבי מחבקת ותורמת לשחקנית.

 

פרויד היה אומר כנראה שאי-שם בילדות האסטמתית שלי נטמן "זרע הפורענות" שמוביל אותי עד הלום: לנשום זה לחיות ואני צריכה לנשום הרבה כדי להחזיר את האוויר שפיספסתי...

אז אני חיה ונושמת הרבה- הרבה מקצועות שכולם כאחד רוצים להעניק נשימה של חיים ושמחה לכל מי שמוכן לקבל.

כשהייתי קטנה, היתה לי אסטמה גדולה...

המשאף הכל יכול- טרם הפציע בחיי, והבסיס האלרגי שהציף לי את הסימפונות בלחוּת שלא איפשרה לי לנשום, לא ממש תאם את המגורים בעיר היושבת לחוף הים התיכון...

הלילות הלחים השאירו אורות דולקים אצלנו בבית ורק כשקרן אור ראשונה יצאה בשמיים ואגלי הטל הלכו לישון, הצלחתי בין צפצוף לצפצוף לנשום, נשימה גבוהה שמאמצת נורא את הכתפיים.

ההגיון אולי הכריז אז בלהט שזה השלב הנכון לשתוק, לאסוף כוחות, לנסות לעצום עין, אבל הגוף שלי רצה להוכיח שהוא חי ובועט והתעקש לעשות את זה באמצעות אותו פֶּה קטן ואמיץ שנלחם כל הלילה על מנה קטנה של אוויר, ועכשיו החזיר לַעולם- מילים. המון מילים.

ישבתי במיטה של ההורים עם מליון כריות תומכות סביב, ובין מנות מדודות של אוויר דיברתי וסיפרתי וחלמתי.

המיטה ההורית ספגה הכל- את הדיווח על רוני שכל הבנות אהבו ולא העיף אפילו מבט לכיוון שלי, וגם את החלומות שהיו בעצם חזון, הרבה לפני שידעתי שיש מילה כזאת- חזון...

ובכל לילה של נשימות קשות, חלקתי עם ההורים את הכוונה שלי לחיות המון פעמים של חיים, כי רק כך אספיק להתנסות בכל המקצועות ובכל העיסוקים.

 יעל עמית עם אמא
יעל עמית | פורים
יעל עמית | ילדות
יעל עמית
bottom of page