לא יכולתי לבחור, רציתי הכל: להיות זמרת, מורה, לשנות עולם. להיות שחקנית ופסיכולוגית, לוחמת זכויות אדם. לשמח ילדים עצובים ולתפור תחפושות לעניים, ולהצחיק, רציתי נורא להצחיק את העולם ולהצליח להרים לאנשים את השוליים של השפתיים ולהשיב להם חיוך שאבד.

​

רציתי הכל, וההורים לא גילו לי שחיים רק פעם אחת וגם לא שצריך להתמקד בחלום אחד, אז האמנתי שאפשר. ואז גדלתי והמשכתי להאמין וכבר היה מאוחר לגלות לי שלא כל-כך מקובל.

​

אז למדתי 3 שנים משחק ושיחקתי בהבימה, בתיאטרון חיפה, בתיאטרון באר שבע- דרמות שהביאו דמעות וגם קטרזיס כמו שרק תיאטרון יודע לעשות, וקומדיות שגרמו לקהל לצחוק ולאוורר את המצוקות. שיחקתי גם בתכניות טלויזיה כמו מוצ"ש וזהו-זה, הייתי יוס-הף וגם סילביה ב"סערה בכוס תה" ואהבתי כל רגע, ולא חשבתי שיש סתירה בכך שבמקביל למדתי טיפול באמצעות אמנויות והשלמתי תואר ראשון וגם שני ונהייתי מטפלת ומאמנת ובהמשך הוכשרתי להיות מדריכה של מאמנים, ובהמשך להמשך התעמקתי בלימודי פסיכותרפיה ממוקדת טראומה...

​

לקליניקה שלי נכנסים אנשים מופלאים עם רצון לגדול ולפתור מצוקות וללמוד לשמוח גם כשהשמחה נראית רחוקה, ואף פעם לא ויתרתי על מקצוע זה ולא על מקצוע זה כי השחקנית שאני תורמת המון למטפלת, והמטפלת שבי מחבקת ותורמת לשחקנית.

פרויד היה אומר כנראה שאי-שם בילדות האסטמתית שלי נטמן "זרע הפורענות" שמוביל אותי עד הלום: לנשום זה לחיות ואני צריכה לנשום הרבה כדי להחזיר את האוויר שפיספסתי...

אז אני חיה ונושמת הרבה- הרבה מקצועות שכולם כאחד רוצים להעניק נשימה של חיים ושמחה לכל מי שמוכן לקבל.