האינסטינקט האידיוטי הזה לרוץ אל הטלפון המצלצל, כמו הייתי אָצָן נִיגֶרִי בתקופת האימונים לאולימפיאדה. כְּאִילו מהעֵבֶר השני ממתינה לי זאתי ממפעל הפיס, אני רצה בשעה לא סבירה בבוקר כשהאיברים עדיין מנומנמים, או באמצע רחצה כשסכנת ההחלקה כמעט וודאית, או כשרגל אחת כבר בחדר המדרגות ואני על סף איחור... בכל אחת מהפעמים הנ"ל, שיקול הדעת שלי מאבד את ההכרה ואני מזנקת אל המכשיר הנייח, רק כדי לשמוע מעברו השני קול גברי מתלהב: "יעל, מה שלומך"? ורק אחרי שהוא מוודא ששלומי מצויין, הוא ממשיך: "מדבר איציק מהפֶנִיקְס. אני רוצה לספר לך על ביטוח חיים בתנאים מעולים במיוחד בשבילך ורק היום"! אני משיבה בעדינות: "סליחה, אבל אני לא מעוניינת", אבל איציק דורש לדעת למה אני לא מעוניינת ואני ממשיכה להתנצל והוא ממשיך להתעקש, ורק בגלל ההורים האלה שלי שהקפידו לחנך אותי שצריך לדבר יפה ולא להעליב, אני לא אומרת לו: איציק, אני שונאת אותך וגם את יעקב מהַרְאֵל וגם את מוטי ממִגְדל, ואת המדריכים שלכם שמלמדים אתכם להתקשר בשעות הכי דפוקות ולקרא לי בשמי ולשאול לשלומי בטרם הצגתם את עצמכם, כדי להסתחבק איתי ולסתום לי ת'פה. אני מתעבת את ההגרלות שלכם שמוצאות דווקא אותי מכולם זוכה לקבל את הזדמנות חיי לעשות אצלכם ביטוח חיים, והכי הכי אני לא סובלת אתכם, כי אתם גורמים לי לא לסבול את עצמי בכל פעם שאני מחליקה בַּריצה המטורפת אל הצלצול שלכם וחוטפת מלא סימנים כחולים. כן, גם היום פּוּלְקֶע ימין מעוטרת בכחול.