הבעיטה הזו בבטן כשמישהו שהכרת פעם- מֵת. האשָם, הפספוס, הנסיון לזרוק חַכָּה שתתפוס את הזכרונות שמאוחסנים בַּבּויידֶעם של המוח... זה קורה לי לאחרונה. מורה שהיה משמעותי, מנהל שהיה משמעותי פחות, אבל הבּוֹקס הזה בבטן של ה"יֵש" שהוא פתאום "אֵין" ומוחק גם את ה"יֵש" שהיה לי פעם עם אותו אדם. ויש עוד סוג אחד של בּוֹקס, שגם אותו חטפתי פעמיים. פעם אחת כשניגש אלי בחור במהלך קונצרט רוק והזכיר לי שלפני כך וכך שנים ביקרתי אצלו עם צ' שהיה בן זוגי באותה עת. בהתרגשות שאלתי 'מה שלום צ'?' והוא ענה 'נדרס. עם האופנוע'. והקונצרט רוק הזה נתקע לי בצלעות והזכרון הראשון שעלה היה הזכרון הכי מטומטם שיכולתי לשלוף- צעיף שאיבדתי כשחזרנו מבילוי. אפילו לא צעיף יפה. סתם צעיף חסר חן נעמד ראשון בַּתוֹר של הזכרונות וחסם בגופו את כל השאר. והיה גם א'. א' אחד שאהבתי לפני המון שנים. וכשישבתי בבית קפה עם חברה, ניגש מישהו והזכיר שעבד איתו ואיתִי ושאלתי 'אתם עדיין בקשר? מה שלומו?' וגם הוא, כמו ההוא, שאל 'מה, את לא יודעת?' ופירט מוות טראגי ומאוד לא הירואי. והאיש הלך ורק זכרתי מכתב אהבה שכתב לי א' על השִמשה המאובקת של המכונית שלי, וזכרתי שבעצם אין לי חברים משותפים עם א' ואין לי עם מי לחלוק ואין ממי לבקש שיזכיר עוד משהו אחד חוץ מהמכתב על השמשה. פתחתי את רשימת אנשי הקשר בנייד שלי וחשבתי על מי מהם אפשר לסמוך שיִשָאֵר כאן לתמיד וישמור בשבילי על הזכרונות.