top of page
Search

אברם

Updated: May 27, 2018


הוא ישב בְּטוּר א' בַּסוֹף, בַּמיקום המבוקש ביותר בַּכִּיתה.

שולחן לִשניים. הוא ישב שם לבד מכיתה א' ועד ח'.

שם הניחו אותו כשהגיע, כמו כולנו, ביום הראשון של כיתה א' עם ילקוט שָמֵן על גַב רזֶה וְשָם גם נשאר.

הפסקתי לראות אותו בַּיום בו סיימנו את בית הספר היסודי ועד אותו יום לא ידע קרוא וכתוב.

מעולם לא שמעתי את צליל קולו,

אף מוֹרֶה לא שאל אם הכין שעורי-בית ,

אף מורה לא ביקש שיקריא פרק מספר התנ"ך,

אף מורה לא ביקש שנבוא לבקר אצלו כשחלה,

אף מורה לא העלה על דעתו להשאיר אותו כיתה

ולכולנו היה ברור שגם בשנה הבאה לא נשב בטור א' מושב אחרון. שם יישב אברם. לבד.

הפנים של אברם היו רזים וארוכים. הגוף שלו נותר צנום והבגדים תמיד גדולים על מידותיו. אני זוכרת שיניים גדולות, אולי על רקע הגוף הנעלם שלו.

אין לי מושג אם יצא איתנו לַטיולים השנתיים

ואפילו לא הֵרַחְתִּי מעולם את ריח הבננה הרקובה מהתיק שלו, אותו ריח שהיה החוט המקשר בין תיקֵי בית הספר של כולנו.

אף אחד בכיתה לא לעג לו, רק משום שאף לא אחד מאיתנו ראה אותו. אברם היה ילד שקוף במשך שמונה השנים שביליתי במחיצתו.

כשהבנים בכיתה חגגו את בר המצווה, בחרה המחנכת בְּמהלך חינוכי בסגנון קומוניסטי לחלק אותנו לִקבוצות קטנות שיתארחו בחגיגת בר המצווה המשפחתית של כל אחד מהילדים. המורה אביבה היתה "הרשות המחוקקת" ולא ניתן היה לערער על החלטותיה.

אסור היה לבקש המרת קבוצה וגם לא היתה לנו זכות להגיע באופן פרטי לְאירוע של חבר קרוב מהכיתה אם לא הוכרע כך בַּהגרלה של המורה אביבה.

הצידוק לְמהלך כזה יכול היה להיות- אברם, אבל משום-מה לא זכור לי שמישהו מאיתנו הוגרל להגיע לבר המצווה שלו.

אברם לא זכה להיות- לא בְּתפקיד "המוצלח" וגם לא בתפקיד "עושה הצרות". לא היה לו כל תפקיד. הוא פשוט לא היה.

כשבגרתי, שאלתי את המורה שלי מכיתה א' מה היה הסיפור של אברם.

המורה אורה סיפרה שכשהיה בן 3 נסע בקטנוע-סירה עם הוריו. אבא שלו נהג והוא ישב עם אמא שלו בַּסירה. בתאונת הדרכים נהרגה אימו. זה כל מה שאני יודעת על אברם!

ארבעים שנים אחרי הפרידה מהנוכֵחַ שלא נָכַח, אני עדיין סוחבת אותו על גַּבִּי.

כשסיפרתי סיפור לִילדַי הקטנטנים- שאלתי עצמי מי סיפר לאברם סיפור,

כשהשתוללתי איתם בפארק הירקון- חשבתי מי התגלגל איתו על הדשא,

כשהתעוררו מחלום רע- ביקשתי להאמין שהיה מי שחיבק אותו כשהתעורר מסיוט שאולי ראה בו קטנוע-סירה מָחוּץ,

כשקִוְצַ'צְ'תִי וְנָגַסְתִּי ושמעתי את יְלָדַי מתעלפים מצחוק- לא יכולתי לראות בעינֵי דמיוני את הצחוק של אברם.

אני חושבת עליך, אברם, כמעט בכל יום,

אני כועסת עליך שאתה לא מאפשר לי לשחרר אותך מֵחָיַי.

כשעשו מפגש שִכְבָתִּי לכבוד הגיענו לגיל 50, התחננתי שימצאו לי אותך.

בדיוק כפי שהייתָ ילד שקוף, כך גם היום- אתה בלתי ניתן לאיתור.

לפעמים אני מרשה לעצמי מחשבה אופטימית לגביךָ. מפנטזת אותך בעל משפחה, עם ילדים נהדרים, עוסק למחייתך במקצוע שמשמח אותך, עטוף כולך באהבה ורק רוצה למחוק את הימים ההם ולכן מונע כל סיכוי של מפגש בינינו.

לפעמים אני מצליחה לפנטז, אבל בכל הימים והשעות שמִחוץ לאותם "לפעמים", אני מרגישה בעיקר אשֵמָה.

אני מסתובבת בָּרחובות וּמנסה לזהות אותך כדי לומר לך סליחה וגם כדי לחבק אותך, אבל רק אם לא תרגיש מוּבַךְ.

הבלוג של יעל

bottom of page