מה היה עיסוקו של פרויד, אִילוּ היושב במרומים לא היה מעניק לִבְרוּאָיו אינסוף פְּרֵידוֹת?
אולי היה נָגַר, אולי פָּחח, אולי מורה?
ומה היה עולה בגורלם של צ'כוב ודוסטוייבסקי?
ועל איזה בָּסִיס היה יהודה הלוי משורר לנו געגוע לְארץ המזרח שנפרדה מאבותיו?...
הַפְּרֵידָה מזינה, כך נראה, כל-כך הרבה עיסוקים בחיינו, שנדמה אולי אנחנו משמרים וּמטפחים אותה כדי לא לאבד גם אותה, כדי לא להיפרד ממנה. על צווארנו שמוטה
מחרוזת עמוסה חרוּזֵי-פְּרֵידָה.
פרידה מהרֶחֶם החם והמֵיטיב,
פרידה מִבֶּגד שאהבנו וגדלנו ממידותיו,
פרידה מגננת מפנקת,
מִסַּבָּא שיום אחד הפך למָצֵבָה,
מהחברה הטובה שבכיתה ד' עברה עם ההורים לארץ רחוקה,
מהאהוב שהבטיח לחזור משדה הקרב,
מחוּמִית הכַּלְבָּה שאהבנו ואהבה אותנו, אבל השאירה אחריה ענני-שֵׂיעַר ונשלחה אחר כבוד לְבָיִת לא אלרגי בכלל...
אבל
הפרידה הכי עצובה שלי, היא הפרידה ממני. משְׁמוֹת החיבּה שנתנו לי אוהבַי ופתאום איבדתי אותם ואת השם שהוגש לי על מצע של אהבה והתענגתי בו יותר מכל השֵמות בעולם.
סבתא קראה לי יעלינקה, והיה לַשֵם הזה טעם של מרק חם,
אמא של רותי, החבֵרָה מגַן שרה, קראה לי יָיֶל, כי כך כנראה אומרים יעל בהונגרית,
קלרה מהסופרפארם קראה לי יָעֵלִיקָה ואז עברה לסניף אחר,
אביבי, אבא של נוגה והמורה שלי לערבית בתיכון, קרא לי יָעֵלָה בְּחיבה רבה, למרות שהייתי תלמידה איומה, כי מכיתה א' ועד ח' ישנתי אצל נוגה לפחות פעם בשבוע וראיתי אותו בפיג'מת פסים אוכל טוסט עם גבינה, אז היָעֵלָה הגיע משם.
והנהג של הַבִּימָה שלקח אותי להצגות קרא לי יוֹסֵ-הִףףף
וְסֶפִי קרא לי עמיתוּש
ואורית קראה לי יָהֵל עם ה',
מיכל המשוגעת קראה לי יוֹעֶלְקֶה,
אמא קראה לי יוֹלַנְדָה
אחותי קראה לי אנטיוכוס, ואז אֶרִיקָה, ואז יָעֵלִין...
והיו כמובן גם 'נשמה שלי', 'אהובה שלי', 'מותק שלי' ועוד כּהֵנה וכהנה 'שלי'.
אבל
שְׁנֵי שמות הסבו לי עונג יחיד ומיוחד. רק לי קראו כך, לא לאף אחת.
מאירקה שאהב אותי ואני אותו כמו אין אהבה נוספת בעולם, גר איתי בדירת סטודנטים ברמת-גן, ובכל ערב, עייפים ורצוצים מהלימודים התענגנו על מרקים משקיות אטומות, עשירים בְּמונוסודיום, חומרי טעם וצבעי מאכל. על שם המרק האהוב עלינו מכולם, קרא לי גּוּלַש, והשם הזה עִם השִׁין הרַכָּה וּכְפִי שֶנֶהֶגָה, היה בַּאוזניים שלי כמו יער מקושט פעמונֵי אהבה.
הוא קרא לי תמיד גולש, גם כשפחות הסכמנו, גם כשקצת כעסנו. שֵם לא מחליפים, וגולש היה אני ואני גולש, עד שיום אחד התאהב באלוהים אחרים... כִּיסָה ראשו בְּקַסְקֶט כָּחוֹל ואז החליף לכיפה שחורה וְעוֹר הפָּנים הנעים שלו התמלָא שֵׂיעַר, ולא יכולתי ללכת איתו לשם, כי לא רציתי להחליף פנים לאהבה שלנו. וּכשעשו לו שידוך התקשר ושאל אולי בכל זאת אפשר שאני אהיה כאן והוא שם עם הזקַן... ושנינו בכינו, כי הוא אהב את גולש וגולש אותו אהבה, והנחתי את שתי הרגליים המעופפות שלי על הרצפה ואמרתי לו- לא.
והוא התחתן וגם אני
נולדו לו ילדים וגם לי,
ואחת לשנה, ביום ההולדת, אנחנו מדברים בטלפון. עדיין אוהב אותי, עדיין אותו אוהבת.
אהבה אחרת, כי אני כבר לא גולש, אני יעל, כך הוא קורא לי עכשיו, ואף אחד בעולם כבר לא יקרא לי גולש לעולם.
וההוא שאיתו התחתנתי קרא לי פָּאזֶל, כי הרגיש שאני הפאזל שלו, וגם אני בדיוק כך הרגשתי. ונולדו לנו שְׁנֵי ילדים של אהבה, שלמדו שלאמא יש שְׁנֵי שמות: אמא ופאזל.
כל-כך אהבתי לשמוע את השם הזה מבשל איתי, צוחק איתי, בוכה לפעמים, לוחש מילים טובות שרק אני שומעת ותמיד עוטף אותן ב'פאזל' רַךְ.
ואז... יום אחד... אחרי שנים רבות של פאזל, כבר לא קראו לי פאזל יותר.
אני כבר לא גולש ולא פאזל, אבל שניהם צועדים בְּקַו ישר מעל קודקודִי. איתי.
לא מוכנים להיטמן בבית עלמין של שֵׁמוֹת, לא רוצים מָצֵבוֹת וגם לא אנדרטאות,
רוצים רק לומר לי ששֵם הוא לא אֵיבַר שֶכּוֹרְתִים וּמַשְתילים אחֵר תחתיו,
רוצים רק לומר שֶׁמִכּל הפּרֵידות בעולם, שֵם- לא נפרד!
בְּבוֹא יומי, בעוד המון המון המון שנים, אֶטַמֵּן עם כוווולם.
עם יעלינקה וְיועֶלְקֶה, עם יעלי, יוֹלַנְדָה, יָעֵלוּש, אנטיוכוס וגם פּאזל וְגולש יהיו שם.
אולי אשאיר מקום גם לַשֵׁמוֹת שטרם פגשתי.
חלקת קבר גדולה יחפְּרו לי, הרבה עבודה...